אני לא בעד שלמות. אני גם לא בעד החלטות מהסוג של - רק כשארגיש שזה מושלם אדע שזה גמור.
לא. אני אצא לדרך גם אם הבלוג הזה עדיין לא הגיע למראהו הסופי ולא הכל גמור מבחינה עיצובית, רעיונית, תכנונית ואידאולוגית. את הכל אפשר לסדר בהמשך. או לשנות או אפילו להחליט שלא רוצה יותר. למה מה אני, ממציאה תרופה חדשה לסרטן? (הלוואי...) עושה נסיונות בבני אדם? (סוג של...)
כשמישהו אומר שהוא פרפקציוניסט, ישר מתעוררים בי הנוגדנים האנטי פרפקציוניסטיים. אני בעד לעגל פינות. בכלל אני בעד דברים עגולים. רואים עלי... לא אוהבת פינות. פינות זה דבר מלחיץ. אתה נדחק לפינה. הזוויות בפינות חדות מדי. פעם מישהו אמר לי - תשייפי קצת את הפינות שלך, שלא תידקרי. אבל זה היה פעם.
טוב, אז לפני שאתחיל לחזור על עצמי, וזו, דרך אגב, תכונה שאני צריכה להתגבר עליה, אבל מה לעשות, זה בגנים. עובר בתורשה יחד עם עוד גנים מהסוג של - כל כך קר לי, למה אתה לא לובש סווצ'רט? או, אני מתה מחום אתה מוכן להוריד את הגרביים???
אז גם החזרה על עצמי היא עניין שעובר מאם לבתה. שהרי אם לא אחזור על זה לפחות 10 פעמים איך אבין את מה שאני רוצה להגיד?
ובכן. החליטותי לפרוץ בבלוג. הרעיון קינן בי הרבה זמן, אבל בזכות פגישה אחת שהגיעה בזמן הנכון ובמקום הנכון, הרעיון הזה יצא מהכוח לפועל. ותודה לך עירית א. על הזרע שנטעת כבר לפני הרבה זמן ולך שרון ב. שהעלית את זה בדיוק בזמן שכנראה כבר הייתי מוכנה לו.
תהליכים זה דבר מורכב. ותאמינו לי, אני יודעת על מה אני מדברת. למעשה, אני מזכירה לעצמי חמין. אם תישארו אתי גם לפוסטים הבאים, ונלמד להכיר אחד את השני, תבינו שהרבה מהדימויים שלי באים מעולם האוכל. מה לעשות, כל אחד ומה שמדבר אליו... גם החמין, כמוני, מורכב מהרבה מרכיבים ומתבשל לאט, לאט, לאט, על אש קטנה עד שהוא מוכן.
טוב, לא השוואה משהו, אבל חמין זה באמת דבר טעים ביותר. ומשמין. ומכביד. אבל טעים. מה שמבדיל ביני לחמין הוא הצבע. הלוואי שהיה לי צבע שחום כזה. אין מה לעשות. זה גם בגנים...
ונחזור לנושא העיקרי. עדיין לא יודעת על מה יהיה הבלוג. אני חושבת שהוא יהיה תערובת. גם דברים קצת אישיים, לא יותר מדי. אני לא הולכת לחשוף כאן גדולות ונצורות. ולא בגלל הסודיות. פשוט כי אין, גם קצת הגיגים על החיים בכלל ובפרט, גם דברים שקשורים לתחום שאני עוסקת בו (המדיה החברתית) או יותר נכון - התחום הרחב הזה שנקרא מדיה חברתית מנקודת המבט האישית שלי ונראה, נזרום, אולי בהמשך אתמקד ואתכוונן וכמו שנהוג לומר היום - אהיה מדוייקת!!! ואמצע את המינון המדוייק לי, שמתם לב כמה המילה מדוייק נעשתה רחבה ולא מדוייקת בזמן האחרון?, ולקוראי הנאמנים, שאני מקווה לאסוף בהמשך הדרך.
בשיעורי תחביר לימדו אותנו שכל חיבור צריך שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף. לא ברור לי מה הסוף של הפוסט הזה אבל גם לא ברור לי מה האמצע. מה שאני יודעת שזו התחלה. התחלה של משהו שרציתי לעשות הרבה זמן וסוף סוף הגיע הזמן לעשות את זה. שמחה גדולה!
טוב נו, יאללה, ביי
אה. תמונה לסיום. ברגע זה יסדתי תבנית חדשה. כל פוסט יסתיים בתמונה או שיר.
אז זו התמונה לסיום הפוסט הראשון. כי כשכולם פונים לכיוון אחד, אין להם מושג מה הם מפסידים מהכיוון השני.
לא. אני אצא לדרך גם אם הבלוג הזה עדיין לא הגיע למראהו הסופי ולא הכל גמור מבחינה עיצובית, רעיונית, תכנונית ואידאולוגית. את הכל אפשר לסדר בהמשך. או לשנות או אפילו להחליט שלא רוצה יותר. למה מה אני, ממציאה תרופה חדשה לסרטן? (הלוואי...) עושה נסיונות בבני אדם? (סוג של...)
כשמישהו אומר שהוא פרפקציוניסט, ישר מתעוררים בי הנוגדנים האנטי פרפקציוניסטיים. אני בעד לעגל פינות. בכלל אני בעד דברים עגולים. רואים עלי... לא אוהבת פינות. פינות זה דבר מלחיץ. אתה נדחק לפינה. הזוויות בפינות חדות מדי. פעם מישהו אמר לי - תשייפי קצת את הפינות שלך, שלא תידקרי. אבל זה היה פעם.
טוב, אז לפני שאתחיל לחזור על עצמי, וזו, דרך אגב, תכונה שאני צריכה להתגבר עליה, אבל מה לעשות, זה בגנים. עובר בתורשה יחד עם עוד גנים מהסוג של - כל כך קר לי, למה אתה לא לובש סווצ'רט? או, אני מתה מחום אתה מוכן להוריד את הגרביים???
אז גם החזרה על עצמי היא עניין שעובר מאם לבתה. שהרי אם לא אחזור על זה לפחות 10 פעמים איך אבין את מה שאני רוצה להגיד?
ובכן. החליטותי לפרוץ בבלוג. הרעיון קינן בי הרבה זמן, אבל בזכות פגישה אחת שהגיעה בזמן הנכון ובמקום הנכון, הרעיון הזה יצא מהכוח לפועל. ותודה לך עירית א. על הזרע שנטעת כבר לפני הרבה זמן ולך שרון ב. שהעלית את זה בדיוק בזמן שכנראה כבר הייתי מוכנה לו.
תהליכים זה דבר מורכב. ותאמינו לי, אני יודעת על מה אני מדברת. למעשה, אני מזכירה לעצמי חמין. אם תישארו אתי גם לפוסטים הבאים, ונלמד להכיר אחד את השני, תבינו שהרבה מהדימויים שלי באים מעולם האוכל. מה לעשות, כל אחד ומה שמדבר אליו... גם החמין, כמוני, מורכב מהרבה מרכיבים ומתבשל לאט, לאט, לאט, על אש קטנה עד שהוא מוכן.
טוב, לא השוואה משהו, אבל חמין זה באמת דבר טעים ביותר. ומשמין. ומכביד. אבל טעים. מה שמבדיל ביני לחמין הוא הצבע. הלוואי שהיה לי צבע שחום כזה. אין מה לעשות. זה גם בגנים...
ונחזור לנושא העיקרי. עדיין לא יודעת על מה יהיה הבלוג. אני חושבת שהוא יהיה תערובת. גם דברים קצת אישיים, לא יותר מדי. אני לא הולכת לחשוף כאן גדולות ונצורות. ולא בגלל הסודיות. פשוט כי אין, גם קצת הגיגים על החיים בכלל ובפרט, גם דברים שקשורים לתחום שאני עוסקת בו (המדיה החברתית) או יותר נכון - התחום הרחב הזה שנקרא מדיה חברתית מנקודת המבט האישית שלי ונראה, נזרום, אולי בהמשך אתמקד ואתכוונן וכמו שנהוג לומר היום - אהיה מדוייקת!!! ואמצע את המינון המדוייק לי, שמתם לב כמה המילה מדוייק נעשתה רחבה ולא מדוייקת בזמן האחרון?, ולקוראי הנאמנים, שאני מקווה לאסוף בהמשך הדרך.
בשיעורי תחביר לימדו אותנו שכל חיבור צריך שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף. לא ברור לי מה הסוף של הפוסט הזה אבל גם לא ברור לי מה האמצע. מה שאני יודעת שזו התחלה. התחלה של משהו שרציתי לעשות הרבה זמן וסוף סוף הגיע הזמן לעשות את זה. שמחה גדולה!
טוב נו, יאללה, ביי
אה. תמונה לסיום. ברגע זה יסדתי תבנית חדשה. כל פוסט יסתיים בתמונה או שיר.
אז זו התמונה לסיום הפוסט הראשון. כי כשכולם פונים לכיוון אחד, אין להם מושג מה הם מפסידים מהכיוון השני.
